30 באוקטובר 1868 מגיעות לחיפה שתי משפחות ממדינת וירטמברג לחיפה. משפחת כריסטוף הופמן וגאורג דוד הרדי. משפחות אלו היו מנהיגי כת נוצרית אשר מנו כמה אלפי משפחות ומטרתם היתה להפיץ את אמונתם בארץ הקודש שהיתה להכשיר את הקרקע לקראת הביאה השנייה של ישו ובכך לקרב את הגאולה.

את מושבתם הראשונה והגדולה הקימו בחיפה, 10 דקות מהשער המערבי של העיר.

​

ספטמבר 1869 הונחה אבן הפינה לבית הראשון מתוך תריסר הבניינים שהוחל בהקמתם לאורך ״רחוב הכרמל״.

אביב 1870 נחנך ״בית הקהילה״ של המושב. שימש כבית ספר וכבית תפילה (שדרות בן גוריון 11, משמש כמוזיאון העיר חיפה). 

​

בשלב הראשון של ההתנחלות מועצת האגודה נקטה עמדה קפדנית ביותר בבחירת העולים אשר הגיעו לא״י. נבחרו רק בעלי אמצעים וסגולות אישיות מתאימות הכולל ייצוג הולם של כל המקצועות הנחוצים. בעקבות מדיניות זו הצליחו הגרמנים להקים יחידה משקית כמעט עצמאית ובלתי תלויה בסביבתה, חוץ מהפועלים המקומיים שאותם השיגו בשפע.

כפי שכתב הופמן באחד מהמכתבים ששלח לאנשי הכת בוירטמברג: 

״בעוד מרביתם של תושבי חיפה מתגוררים בבתים דחוסים בצפיפות בין החומות, בנו להם הגרמנים שכונה מרווחת, בתים מוקפים גינות נוי ועצים מצלים, וכל זה רחוק משאון העיר המזרחית ואף על פי כן מהלך דקות אחדות בלבד ממרכזה״.

קבוצות מתישבים חדשים אשר היו מגיעות היו מביאות עמן את כל הציוד הדרוש למשק בית ברמה אירופאית. בכך זכו הוותיקים באספקה שוטפת של מכונות חקלאיות ותעשייתיות, חומרים שונים לבנין ושאר המוצרים הנדרשים שאי אפשר היה ליצרם אומרים להשיגם בארץ.

​

בראשית 1873, המושבה מנתה 254 נפש ו 31 בתי מגורים, אשר ל 20 מהם היו מבני שירות בחצרותיהם, כגון בתי משרתים, בתי מלאכה, מחסנים וכד׳.

1875, מנו הגרמנים 311 נפש ו 85 בנינים.

1902, 517 נפש, 92 בתי מגורים ו 95 מבני שירות.

​

1869, הוקמה המושבה השניה ביפו והופמן עבר לשם כדי לעמוד בראשה.

1871, נבנתה המושבה השלישית ״שרונה״.

​

1874, הופמן נבחר למנהל כללי על כל המושבות ולניהול המושבה בחיפה נבחר האמריקני ממוצא גרמני יעקוב שומאכר.

פיתוח התחבורה:

עגלות סוסים:

​עגלת הסוסים שאמצעי התחבורה היה שכיח מאוד באירופה היה כמעט בלתי ידוע בארץ. השימוש בעגלת סוסים היה בין יפו לירושלים שהוכשרה בסמוך להגעת הטמפלרים בארץ. מלבד יפו - ירושלים הדרכים לא היו ראויות לשימוש בעגלה. הובלת נוסעים ומשאות נעשתה בעיקר דרך הים. למשל, קו יפו - חיפה. עד מלחמת העולם הראשונה ובהובלה נעשתה דרך הים וזאת בשל החיסכון בזמן. התחבורה בארץ נעשתה בעיקר על ידי בהמות  משא בדרכים גרועות ומוזנחות שבחלק מהם הדרך לא חרגה מגדר שביל.  העגלות שהביאו עמם הטמפלרים היו רחבות מכדי לעבור ברוב הדרכים. בחיפה למשל, נאלצו לפרק את העגלות וזאת מהסיבה שהשערים היו צרים מידי. לנוחות הגרמנים השערים הורחבו בשנות ה - 70 ובסוף פורקו באופן סופי. עגלות הגרמנים היו חולפות בזמן מהיר לאותה תקופה מן המושבה דרך העיר  אל שדותיהם שבעמק זבולון.

​

דרך חיפה - עכו:

באותה תקופת זמן הדרך בין עכו לחיפה נעשתה על גבי חמורים וארכה כארבע שעות. ברגע שהכניסו הגרמנים לשירות מרכבה רתומה לשני סוסים על שפת הים הקשה, הדרך נעשתה בפחות משליש זמן. הביקוש לשירות זה היה גבוה מאוד והיה צורך להזמין מקום מראש.

בעקבות הביקוש הרב החלו המוסלמים לרכוש גם הם עגלות אצל בעלי המלאכה הגרמנים ולהתחרות בעגלות שלהם. התחרות הורידה את המחיר כמעט לחצי. תעשיית העגלות הפך לענף משגשג מאודבקרב בעלי המלאכה הגרמנים.

​

דרך חיפה - נצרת - טבריה:

1873, הגרמנים הרחיבו על חשבונם ​את הדרך חיפה - נצרת והכניסו לשירות הקו עגלות להובלת נוסעים ומטען.

בשנת 1902, מספר העגלות של בני המושבה הגיע ל - 100.

הגלגלים, הפנסים, הקפיצים ועוד מספר פריטים יובאו מארה״ב.

גופי המרכבות וההרכבה נעשו במפעלים של בעלי המלאכה הגרמניים בחיפה.

​

שירותי נמל:

המרכבות היו ממתינות בנמל בכל פעם שאופיה הגיע. בעלי העגלות היו מסיעים את היורדים למחוז חפצם או אל בתי המלון הגרמניים בעיר הכרמל.

​

שירותים לבעלי אדמות מקומיים ועמק יזרעאל:

בעקבות הדרכים שסללו הגרמנים גם בעלי אדמות מקומיים ובעלי אדמות בעמק יזרעאל היו מובילים את יבוליהם לחיפה ובכך חסכו בזמן והוצאות.

​

בעקבות השתלטותם של הגרמנים על התחבורה הציבורית בחיפה וסביבתה נאלצו השלטונות העות׳מאניים לדאוג לבטחון בדרכי א״י. דבר זה גרם באופן משמעותי לפיתוח א״י. 

​

בתי מלאכה:

העלייה הגרמנית הביע עמה מהנדסים, אדריכלים, נגרים, חרטים, מסגרים ושאר אומנים. כל מי שרצה לבצע עבודה באיכות גבוהה כולל השלטונות, היה מזמין את העבודה מאותם בעלי מלאכה. אותם עולים היו הראשונים שהכניסו לשימוש בתעשיותיהם השונות מכונות . 

​

בתי מסחר:

אותם עולים גרמניים החלו להקים בתי מסחר גדולים בעלי רמה ואופי אירופאי. חיפה הפכה למרכז למרכז עירוני עם בתי מסחר גדולים אשר אפשרו להשיג מבחר משופע של תוצרת מקומית ומוצרי יבוא. כדי לעמוד מול הסוחרים הגרמניים נאלצו הסוחרים המקומיים גם כן להכניס שינויים בחנויותיהם אשר בשוק הישן.

​

חקלאות:

בשנים הראשונות להתישבותם, עסקו רוב החקלאים בחקלאות. יבוליהם היו באיכות גבוהה מאוד ביחס ליבולים של המקומיים וזאת בזכות המכונות החקלאיות בהם השתמשו, שיטות זיבול שלא היו ידועות אז בארץ.

בעשור הראשון נטעו בעיקר גפנים על מדרונות הכרמל. בשנות ה - 80 פגעה באותם גפנים מחלה ובעקבות אותה מחלה נאלצו לעקור את כל הגפנים. מטעי הזיתים זכו להצלחה גדולה יותר, השמן של הזיתים שימש אותם לתעשיית הסבון.

 

תעשייה:

הגרמנים הקימו בית חרושת ראשון בו ייצרו סבון בעל איכות מעולה אשר נועד בעיקר לייצוא לשווקי ארצות הברית וגרמניה. בנוסף, הקימו בשנות ה - 70 טחנת רוח גדולה ומחלבה.

​

תרבות:

בפני השכבות האמידות בארץ נפתחו אופקים חדשים בעקבות עליה הגרמנית, נפתחו ספריות, נפתחו חוגים מוסיקליים, נעשו פעולות ספורט, נפתחו חוגים דרמטיים וכד׳.

חשוב לציין כי השלטון העות׳מאני לא השקיע בקידום האוכלוסיה, הגרמנים הם אלו ששימשו הכלי לקידומה של חיפה ולפיתוחה.

​

סיכום:

בחמישים השנים, 1868 - 1918, הגרמנים תפסו עמדה מכרעת בכלכלת העיר חיפה. היתה להם שליטה כמעט בלעדית בתעשייה ובמלאכה, במסחר ובתחבורה, בעסקי יבוא ויצוא.